יש עם מי לדבר?

זו חוויה שהייתה לכולנו: אנחנו מספרים למישהו שאנחנו עומדים ברחוב עם פרחים בימי שישי ומזמינים את העוברים והשבים לשיחה, והוא מיד מרים גבה ספקנית ושואל: ״יש עם מי לדבר"?

אז התשובה הקצרה לשאלה הזו היא: חד משמעית כן! יש עם מי לדבר.

וזה מגיע מדוכנים בכל חלקי הארץ.

לפני כמה שבועות, מתנדבת מהדוכן בגדרה סיפרה:

🌷 "היו כמה אנשים היום שהרגשתי שנגעתי בליבם עם מעט מאוד שיח. פשוט הגשתי להם פרח ואמרתי שאנחנו מבואו נדבר, והם הביטו בי עם סימן שאלה בעיניים. במצב כזה אני מציינת שאנחנו באים לקדם שיח מכבד. זהו. ופתאום העיניים מאירות והם שמחים לקראתי. בעניין הזה יש הסכמה מקיר לקיר." 

גם ברמת גן מספרים כבר כמה שבועות רצופים:

🌷 "חילקנו את כל הפרחים וכפול מזה גלויות תקוה וגם גלויות דמוקרטיה. רבים הודו לנו על נוכחותנו. למרות שמדובר במרכז העיר ולא במרכז שכונתי, מחכים לנו ולפרחים משבוע לשבוע. גם היום בסביבות 12 נוצר סביבנו 'הייד פארק' של שיחות על אחדות ודמוקרטיה כי הביקוש עלה על כמות המתנדבים."

הרחוב מלא – עוד מלפני המלחמה – באנשים שלא מרוצים ממה שהממשלה הזו עשתה עם הקולות שלהם, או אנשים שמודאגים ומפחדים מהקיטוב והפילוג, ותומכים בשיח מכבד ובחתירה להסכמות רחבות. יותר מזה, מאז פרוץ המלחמה, קהל גדול מאוד מסכים בהחלט שהממשלה הזו לא טובה למדינה, והיה רוצה שהיא תתחלף.

מתנדב מהדוכן ביקנעם סיפר:

🌷 "השיחות הכי קצרות שלי היו עם מי שאמרו לי 'אני בדעה שלכם, כל הכבוד' והמשיכו הלאה. אבל לא לשם כיוונתי. היו לי שיחות משמעותיות עם אנשים רגילים, ז"א לא כאלו שבאו להתווכח על הקונספירציה החדשה אלא באמת לדבר.

הדבר שהכי הפריע לאנשים זה החומות שיש בינינו. אחד אפילו פרץ בבכי כשהוא חשב על זה. זה מאוד הפחיד אותו. כשאמרתי להם שהמטרה של בואו נדבר היא בדיוק זה - להוריד את החומות והסטריאוטיפים - הם שמחו מאוד לגלות אותנו."

מתנדבת בירושלים שיתפה סנטימנט שכולנו שומעים גרסאות שונות שלו ברחבי הארץ:

🌷 "היום שמעתי הרבה, אפילו מאנשים לא דתיים, שרק אלוהים יכול לעזור, והוא העניש אותנו על הפילוג ב 7.10. כששאלתי מה אנחנו כבני אדם יכולים לעשות, התשובה המפתיעה היתה - להעיף את כל מי שבשלטון."

אבל אולי יותר חשובה מהתובנה ש"אפשר לדבר" היא התחושה העמוקה שלנו שחייבים לדבר.

למה?

כי יש עם מי לדבר, אבל הרבה אנשים חושבים שאין נכונות לדבר בצד "השני" – הצד של תומכי המחאה. דבר אחד חשוב שאנחנו עושים בדוכנים זה להנכיח בפניהם שזה לא בהכרח נכון, כי הנה אנחנו פה – ואנחנו רוצים לדבר!

כי יש עם מי לדבר, אבל לא כולם בשלים לזה מיד. השנה האחרונה, ובשיאה המלחמה, עוררו הרבה כעס וחשד כלפי "השמאל", "המחאה" וכל אחד שמזהה עצמו עם המילה "דמוקרטיה". אחרי שנה של עבודה, אנחנו כבר יודעים להעיד שאפשר להתגבר על החסמים הללו עם סבלנות והתמדה. אבל במקרים כאלה, לפני שאפשר לדבר, צריך קודם להשקיע זמן ומאמץ בהרגעת הכעס ובניית אמון.

כי יש עם מי לדבר, אבל יש גם חשיבות עצומה לאיך מנהלים את השיחה. ובשנה האחרונה אנחנו לומדים, עם הרבה ניסוי וטעייה, איך למנף את המאפיינים הייחודיים של שיטת הדוכנים כדי באמת להכיר ולשמוע את בני שיחינו, ולעודד אותם להכיר ולשמוע אותנו בחזרה.

נראה לי שהמתנדב הותיק הזה מהדוכן באור עקיבא מדבר בשם כולנו כשהוא אומר:

🌷 "אני מרגיש שהרחוב צמא לדבר - וזה נראה מאוד חשוב - עוד יותר מלפני המלחמה - שיהיו שיחות. כי אחרת אנחנו משאירים את השטח לתקשורת ולסיסמאות."ֿ

בתמונה: מתנדב יושב ומדבר עם בחור שהגיע להפגנה בירושלים כדי לדבר עם מפגינים. מהרגע שהתחלנו לנסות, גילינו שאפילו בהפגנות - יש עם מי לדבר.